בסופו של דבר, הגרסה שמציגים עורכי דינה של אגם צרפי אינה מכחישה שהיא הייתה שם, נסעה עם החבורה, נשארה מחוץ לדירה והייתה מחוברת לחלק מהמתרחש בשיחת וידאו. קו ההגנה מתמקד דווקא במה שלטענתם לא עשתה: היא לא גייסה את הקטינים, לא ראתה את ההצטיידות, לא תכננה את הפגיעה ולא רצתה במותו של בניהו. והפער הזה – בין מי שנמצאת בתוך שרשרת האירועים לבין מי שהייתה שותפה לתכנון שהוביל לתוצאה הקטלנית – הוא ככל הנראה המקום שבו יתנהל הקרב המרכזי בעניינה בבית המשפט.
הזכות לפרטיות ולצנעת החיים היא אחת מזכויות היסוד החשובות ביותר במשטר דמוקרטי, וכפי שנאמר לא פעם – "ביתו של אדם הוא מבצרו". עם זאת, אל מול זכות זו ניצב האינטרס
עבירות אלימות המוגדרות כ"קלות" -כגון תגרה במקום ציבורי, תקיפה סתם או איומים -מהוות חלק ניכר מהתיקים הנדונים בבתי משפט השלום בישראל. למרות הכינוי "קלות", עבור אדם נורמטיבי שנקלע לעימות פיזי
עבירות כספיות, המוכרות גם כעבירות "צווארון לבן", כוללות קשת רחבה של מעשים: החל מהונאה, מרמה וזיוף, דרך עבירות מס והלבנת הון, ועד לעבירות ניירות ערך ושוחד. בניגוד לעבירות רחוב מסורתיות,
המלחמה בפשיעה המאורגנת בישראל שינתה את פניה בעשור האחרון. אם בעבר המשטרה והפרקליטות ניסו לתפוס עבריינים על עבירות נקודתיות כמו פריצה או תקיפה, הרי שחקיקת "חוק המאבק בארגוני פשיעה, תשס"ג-2003"
לייעוץ ראשוני השאירו פרטים לקבלת שיחה חוזרת
