מהו הליך שימוע פלילי?

סקירה קצרה של הליכי שימוע פלילי

השימוע הינו הליך-ביניים המתקיים בין העברת תיק החקירה לידי התביעה לבין קבלת ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום.

זכות שימוע לפני הגשת כתב אישום היא אחת מאבני היסוד של כללי הצדק הטבעי האוניברסאלי. בתיקון שנעשה לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, עיגן המחוקק את זכות השימוע. החלטה להגיש כתב אישום היא החלטה דרמטית, פוגענית וקשה מאוד, שמדינה יכולה לקבל נגד אזרחיה. בדברי ההסבר שבהצעת החוק התבטא המחוקק כך: "החלטה להעמיד אדם לדין, ובעיקר לגבי עבירות חמורות, היא החלטה רבת משמעות. בחברה שאנו חיים בה, די בכתב אישום, לבטח בעבירות חמורות, כדי לפגוע פגיעה קשה בנאשם. מסיבה זו מוצע להעניק את זכות השימוע למי שמרגע ההכרעה בעניינו ישתנה מעמדו בציבור.

מטרת הליך השימוע וחשיבותו

מטרתו לאפשר להגנה (ע"י ייצוג עצמי של החשוד או עורך דין פלילי) לנסות להעמיד את רשויות התביעה על טעותן, להציג טענותיהם בכתב או בעל פה, ולשכנע כי חומר הראיות או אינטרס הציבור אינם מצדיקים הגשתו של כתב אישום ולמזער את הנזק העלול להיגרם לחשוד ולמשאבים הציבוריים כתוצאה מהחלטה שגויה.

יתרונות וחסרונות להליך השימוע

להליך השימוע יתרונות וחסרונות כאחד –

יתרונות:

• חשיבותו של הליך השימוע היא קריטית ועשויה להכריע את הכף בשאלת עצם ההעמדה לדין.
• השימוע מציג בפני החשוד את האפשרות למנוע הגשת כתב אישום או לחילופין להפחית את חומרת ההאשמות נגדו.
• הליך השימוע עשוי להקטין את היקף הטעויות בקבלת החלטות בדבר הגשת כתב אישום.
• הליך השימוע פותח דלת לנהל משא ומתן על עסקת טיעון המונע פתיחתו של הליך פלילי מתמשך בבית המשפט.

חסרונות:

סניגור החשוד והחשוד עצמו ניצבים בפני דילמה אם לגשת לשימוע:

• הדבר עלול לחשוף את קו ההגנה שלהם וכך ה"קלפים" שבידיהם יהיו חשופים בפני התביעה.
• הפרקליטות יכולה להגיע לעובדות חדשות, וכתוצאה מכך היא עלולה להחמיר את כתב האישום.

הזמנה לשימוע

סעיף 60א(א) לחוק סדר הדין הפלילי מסדיר, ביחס לעבירות מסוג פשע (עבירה שבגינה העונש הוא מעל 3 שנות מאסר), את זכותו של חשוד לקבל הודעה לגבי העברת חומר חקירה בעניינו לרשות התביעה. סעיף 60א לחסד"פ מאפשר לנחקר להציג את טענותיו, במסגרת הליך שימוע,  לפני שתתקבל החלטה אם יוגש נגדו כתב אישום. במסגרת השימוע, החשוד פורש את טענותיו, ורשות התביעה, מצידה, צריכה לשקול את דבריו ב"נפש חפצה" ו"מתוך נכונות להשתכנע, ככל שיש בדברים ממש".

ההודעה בהתאם לאמור בסעיף 60א(א) תימסר לחשוד עם העברת תיק החקירה בעניינו מהיחידה החוקרת לרשות התובעת. ההודעה תבהיר כי תיק החקירה הגיע לתביעה, ובידי החשוד זכות ערעור על החלטה לסגור את התיק תוך 30 יום (סעיף 60א(ד)) מיום קבלת החקירה.

העמדה לדין

בתום החקירה מועבר חומר החקירה לפרקליט או לתובע משטרתי (בהתאם לחומרת העבירה ועל-פי חלוקה המפורטת בסעיף 60 לחסד"פ), אשר תפקידו להחליט אם להגיש כתב אישום, או לסגור את התיק בהסדר (67א.–67יב לחסד"פ) או לסגור את התיק.

ישנן מספר עילות לסגירת התיק:

1. "אין אשמה פלילית" (חוסר אשמה);
2. "העדר תשתית ראייתית מספקת" (חוסר ראיות);
3. נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין ("חוסר עניין לציבור");

תיק שנסגר שלא מחמת היעדר אשמה, מופיע ברישום המשטרתי הפנימי, כאשר נתון זה נגיש בפני רשויות חקירה וגורמי ביטחון אחרים ולכן פוגע בשמו הטוב של הנחקר.

הגדרה של העמדה לדין

סעיף 17 (ד) לחוק חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, קובע כדלקמן: "נעצר אדם וחקירתו נסתיימה, ישוחרר מהמעצר, ואולם אם הצהיר תובע כי עומדים להגיש כתב אישום נגדו ושוכנע בית המשפט, כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, רשאי שופט להאריך את המעצר, מטעם זה, לתקופה שלא תעלה על 5 ימים, בכפוף להוראות סעיף קטן (ב)". זו סיטואציה בה החקירה הסתיימה ומעוניינים להעביר את חומר החקירה לידי התביעה כדי שתלמד את החומר ותחליט אם להגיש כתב אישום. הסעיף נוקט במילה "לכאורה", כיוון שהמטרה של הסעיף היא לאפשר לתביעה לסגת בה. אם הצהיר התובע כי עומד להיות מוגש נגד אדם כתב אישום, ובית המשפט שוכנע כי קיימת עילה לכאורה למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו, אזי רשאי בית המשפט להאריך את המעצר לתקופה של עד 5 ימים לצורך הגשת כתב אישום. מעצר בנסיבות אלו נקרא “מעצר גישור” (שהינו מעצר בין תום החקירה לשלב הגשת כתב האישום).

מטרת ההעמדה לדין

תכלית המעצר היא תכלית מניעתית וזאת בניגוד למאסר שתכליתו הרתעתית. בעוד שגוזרים מאסר על אדם על מנת להרתיע אותו ו/או את הציבור, תכלית המעצר היא לא להעניש את האדם, אלא להשיג תכליות מניעתיות במהלך ההליך הפלילי. לדוגמה: חשש לשיבוש הליכים, מסוכנות לציבור וכדומה. דהיינו, מטרתו העיקרית של המשפט הפלילי הוא להסדיר חיי חברה תקינים ונורמות התנהגות המחייבות את כל החברה. לצד הנורמות נקבעות סנקציות המוטלות על מי שמפר אותן. כמו כן, מקובל לסווג את מטרות הענישה על ידי ארבעה פרמטרים: תגמול, הרתעה, שיקום ומניעה.

אפשרויות טיעון

סעיף 60א רבתי לחסד"פ מתייחס לזכות הטיעון: "רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך לפי הכתובת הידועה לה, אלא אם כן החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי העניין, כי קיימת מניעה לכך". אמנם הסעיף מדבר על עבירת פשע, אבל הפסיקה והפרקטיקה הרחיבה את העניין לעבירות אחרות. כמו כן, כאשר הועבר חומר חקירה בעניינו של אדם – יש לו זכות טיעון. בשלב הזה, לפי שיקול דעתה של התביעה, נותנים לחשוד את חומרי החקירה הליבתיים של החומרים שנאספו נגדו על מנת שיוכל לממש את זכות הטיעון שלו.

כיצד נקבעת ערבות

מטרתה הבלעדית של הערובה היא לשמש תמריץ להבטחת התייצבותם של חשודים ונאשמים לחקירה ולמשפט באמצעות לחץ כלכלי מתוך הנחה כי בהיעדר ערובה, קיים חשש כלשהו להימלטות, וכי הערובה מפחיתה את ההסתברות שאדם לא יתייצב למשפטו, מכיוון שלא ירצה לוותר על רכושו או לאלץ אנשים קרובים לו לעשות כן.

בקביעת תנאי הערובה על בית המשפט לשקול את התנאים הבאים: מהות העבירה המיוחסת לנאשם ;את המידע המצוי בידי התביעה ;את עברו הפלילי של הנאשם ;את מצבו הכלכלי ויכולתו להמציא את הערובה הנדרשת ; את האפשרות שהנאשם יוכל לעמוד בתנאי הערובה האחרים והשלב בו מצוי ההליך הפלילי (סעיף 46(ב) לחוק המעצרים).

סוגי ערבות

מעצר מהווה את הפגיעה החמורה ביותר בחשודים ובנאשמים במהלך ההליך הפלילי נגדם. לפיכך, על פי התפיסה המקובלת, מעצר אמור לשמש כאמצעי אחרון בלבד, בהיעדר כל דרך סבירה אחרת להגשמת המטרות העומדות ביסודו, שהן מניעת שיבוש הליכי החקירה והמשפט או סיכון ביטחון הציבור.

ישנן מספר סוגי ערבויות שיכול בית המשפט להטיל על חשוד:

• ערובה כספית (הנפוצה ביותר) – מטרתה להבטיח שהחשוד יעמוד בתנאי השחרור ולא יפר אותם.
• צו איסור על יציאתו של החשוד מהארץ – החשוד מפקיד את דרכונו בבית המשפט על מנת להבטיח את אי בריחתו.
• איסור יצירת קשר עם אדם מסוים – זאת על מנת למנוע מהלכי שיבוש חקירה.
• הגעה לתחנת המשטרה מדי יום – לחתום ולהעיד כי אכן הוא מבצע את תנאי השחרור שלו.
• איסור כניסתו של החשוד לעיר או ליישוב מסוים שבה התבצע העבירה
• מעצר בית – בית המשפט רשאי להורות על איסור יציאה מהבית בשעות שאותן קבע. למשל: איסור יציאה בשעות הלילה.

גדרה של ראיות

סעיף 21(ב) לחוק המעצרים ("ראיות לכאורה להוכחת האשמה") – ראיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יבסס את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. קרי, נשאלת השאלה אם יש בכוחו של חומר הראיות הגולמי המצוי בידי המאשימה כדי להצביע על סיכוי סביר להרשעה.

סוגי ראיות

1. ראיות פורנזיות (חפצית) – ראיה פורנזית יכולה להיות דגימת DNA טביעת אצבע, נוזלי גוף, עקבות נעליים, נשק, רכוש גנוב, שרידי שיער וכן הלאה. ראיה פורנזית זו כל ראיה מדעית שנמצאה בזירת הפשע ואשר יכולה לקשר את הנאשם ישירות לביצוע העבירה.
2. ראיות נסיבתיות – אינן מוכיחות במישרין את העובדות הטעונות הוכחה, אלא הן מוכיחות עובדות אחרות, מהן ניתן להסיק מסקנה בדבר התקיימות העובדות הטעונות הוכחה. לדוגמה: פלוני ראה את אלמוני יוצא מבניין מגורים עם סכין מגואלת בדם. אמנם הוא לא ראה את העבריין מבצע ישירות את הפשע, אך עצם העובדה שראה אותו עם סכין, מחייבת הסקה של מסקנה מסוימת שהיא כי אותו אלמוני ביצע פשע.
3. ראיות ישירות – ראיה שמקשרת ישירות בין דבר אחד, לדבר אחר. לדוגמה: צילום ממצלמות אבטחה שקושר בין פלוני, שחשוד בביצוע העבירה, לבין העבירה עצמה.

הליכי דיון פלילי במשפט

ההליך הפלילי מורכב ממספר פרוצדורות (תחנות) שיש לעבור עד להגשת כתב אישום ומשפט:

1. הגשת תלונה (סעיף 58 חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982)

סעיף 58 קובע כך: "כל אדם רשאי להגיש תלונה למשטרה על שבוצעה עבירה". למעשה, הגשת תלונה במשטרה פותחת את ההליך הפלילי. לאחר הגשת התלונה תפתח המשטרה בחקירה ותגבה עדות מהמתלונן.

2. חקירה במשטרה ( סעיף 59 חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982)

• חקירת משטרה תפתח כאשר נודע למשטרה על ידי תלונה או דרך אחרת כגון מידע מודיעיני, היקלעות לזירה, תחקיר עיתונאי וכדומה.
• מטרת החקירה היא לברר האם החשוד עבר את העבירה המיוחסת לו ולאסוף ראיות שיסייעו להחלטת התביעה בנוגע להגשת כתב אישום.
• דרכי החקירה יכולות להיות שונות ומגוונות, גלויות וסמויות כגון: האזנות סתר, מדובבים, מעקבים, עיכובים, מעצרים, חיפושים, תצפיות, מודיעין, תשאול וחקירת עדים או חשודים.
• לעיתים החשוד ימצא במעצר במהלך החקירה, מעצר זה מכונה "מעצר ימים" – מעצר לצורכי חקירה (יינתן תמיד בצו בית משפט).
• בשלב החקירה החוקרים יפעילו לחץ על החשוד ותחבולות חקירה להודות במעשים המיוחסים לו. מספר דוגמאות (רשימה פתוחה):

אמצעים מותרים:

• חוקרי משטרה רשאים לשקר ולטעון בפני החשוד בעל-פה כי יש ראיות להוכחת אשמתו.
• חוקרי משטרה רשאים לשקר לגבי המצב המשפטי.

אמצעים פסולים:

• כאשר חוקר אומר בחקירה לחשוד שיודה ויאשימו אותו בעבירה שדינה פחותה. למשל: בהריגה ולא ברצח.
• אסור לזייף מסמכים (בדיקות מעבדה), אך כן מותר לשקר לגביהם.
• הפעלת לחץ פסיכולוגי ("המונולוג הסוגסטיבי").

• בשלב זה עומדות לחשוד זכויות שונות – זכות שתיקה מוחלטת, זכות לייצוג על ידי עורך דין ובמידה שידו אינה משגת לעורך דין פרטי, עומדת לו הזכות לייצוג ציבורי.

3. העברת חומר חקירה לפרקליט או לתובע משטרתי ( סעיף 60 חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982)

לאחר שסיימה המשטרה את חקירתה בתיק, תיק החקירה מועבר לתביעה המשטרתית או לפרקליטות. ישנם שיקולים שונים באשר למי להעביר את תיק החקירה אולם, כלל אצבע יהיה שתיקים חמורים יותר יועברו לפרקליטות. חומר החקירה ייבחן על סמך חלק מהפרמטרים הבאים לפני הגשת כתב אישום:

• האם בתיק קיימים מספיק ראיות לצורך העמדת החשוד לדין?
• האם מכלול הנסיבות מצדיק את העמדתו של החשוד לדין?
• האם יש צורך בהשלמת חקירה?

אם לדעת התובע קיימות מספיק ראיות להוכיח את אשמת החשוד מעבר לכל ספק סביר, יוגש כתב אישום. זכות הניתנת לחשוד בשלב זה במידה והוא חשוד בעבירות מסוג פשע, היא הזכות לבקש שימוע. בשימוע, הנאשם יפרוש את טענותיו בפני התובע וינסה לשכנע אותו שלא להגיש כתב אישום.

4. הגשת כתב אישום על-ידי התובע

אם וכאשר התובע החליט להגיש כתב אישום, משתנה סטטוס החשוד לנאשם. כתוצאה משינוי זה קמות לנאשם מספר זכויות כדוגמת:

• זכות השתיקה – נתונה לנאשמים במפשט מכוח סעיפים 161 ו-162 לחוק סדר הדין הפלילי.
• עיון בחומרי חקירה – נתונה לנאשמים מכוח סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי.

בשלב זה גם לתביעה קמות סמכויות שונות. אחת הסמכויות שעומדות בפני התביעה היא לבקש מעצר עד תום ההליכים מעצר עד תום ההליכים לא נעשה כדבר שבשגרה ולכן צריך ראיות לכאורה להוכחת אשמתו ועילת מעצר (מסוכנות / שיבוש וכדומה). כמו כן, על אף שיש ראיות לכאורה ועילת מעצר, בית המשפט צריך לשקול חלופת מעצר שמטרתה להפיג את המסוכנות.

5. פתיחת המשפט

בדיון הראשון בית המשפט יקריא לנאשם את העובדות המתוארות בכתב האישום. לאחר הקראת כתב האישום, רשאי הנאשם לעורר טענות מקדמיות שונות כגון טענת התיישנות, חוסר סמכות, טענת הגנה מן הצדק. אם הטענה תתקבל, כתב האישום יבוטל, יתוקן, או יועבר לבית משפט אחר (סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי). לא בוטל כתב האישום מכוח טענה מקדמית, רשאי הנאשם בתשובה לכתב האישום להודות בעובדות שעליהן מתבסס כתב האישום או בחלקן, או לכפור בהן (סעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי).

6. בירור אשמה

בשלב זה התביעה תנסה להוכיח כי הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום מעל לכל ספק סביר. שלב זה מחולק לשני חלקים:

• פרשת התביעה – התביעה תביא את מסכת ראיותיה להוכחת האשמה. בתום פרשת התביעה רשאי הנאשם לטעון טענת "אין להשיב לאשמה" (סעיף 158 לחסד"פ). דהיינו, כי אין בראיות התביעה הוכחה לכאורה לאשמה המיוחסת לו וכי יש לזכותו לאלתר.
• פרשת ההגנה (159-164 לחסד"פ) – לא זוכה הנאשם, תביא ההגנה את מסכת ראיותיה. הנאשם רשאי לשמור על זכות השתיקה גם בשלב זה אולם הימנעותו מלהעיד עשויה לפעול לרעתו במישור הראייתי.

7. הכרעת דין

הכרעת הדין היא הקביעה אם הנאשם אשם או לא.

8. טיעונים לעונש

בשלב זזה הנאשם ינסה לשכנע את בית המשפט מדוע להקל בעונשו או להפחית את הפיצוי/הקנס אם ובמידה קיבל. מנגד, התביעה תציג את שיקוליה כגון עברו הפלילי של הנאשם כך שיוטל על הנאשם עונש כבד.

9. גזר דין

גזר הדין מוסדר בסעיפים 193– 196 לחוק סדר הדין הפלילי. תיקון 113 לחוק העונשין מבנה את שיקול הדעת בענישה. בית המשפט צריך לגזור את העונש בהתאם למתחם ענישה מסוים. בהתאם לסוג העבירה וחומרתה (ללא קשר לנסיבותיו האישיות של עושה העבירה) יש מתחם ענישה מסוים, ולאחר מכן בית המשפט יכול לנוע בתוך המתחם לאור הנסיבות הספציפיות של הנאשם וגם לסטות מהמתחם הזה לאור הנסיבות הספציפיות של הנאשם.

גורמים שנלקחו בחשבון בגזר הדין

מטרתו של תיקון 113 לחוק העונשין להתוות את שיקול הדעת בענישה. הרעיון שבית המשפט ובעיקר הציבור יבין על סמך מה נגזר הדין.

• בשלב הראשון בית המשפט קובע מתחם עונש הולם – "יתרון ההלימה": יתרון זה קובע שראשית יש לקחת את העבירה או העבירות שבהן האדם הורשע, לאחר מכן לבדוק את חומרתן לאור נסיבות האירוע ולא לאור נסיבות האדם.
• בשלב השני קובעים מתחם של ענישה: בדרך כלל העונשים הקבועים בחוק העונשין הם עונשי מקסימום. לכן, בית המשפט בודק פסיקה קודמת ואירועים עם נסיבות דומות וכך קובע את מתחם העבירה.
• בשלב השלישי שיקול דעת: לאחר שבית המשפט קבע את המתחם יש לו אפשרות בהתאם לשיקולים שקבועים בתיקון 113 כגון שיקולי שיקום, שיקולי הרתעה וכדומה, לנוע בתוך מתחם הענישה ואף לסטות ממנו.

הגדרת גזר הדין

סעיף 193 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כדלקמן: "בתום הטענות לענין העונש יגזור בית המשפט את דינו של הנאשם; בית המשפט יקרא את גזר הדין בפומבי, יחתום עליו ויסמנו בתאריך קריאתו". דהיינו, לאחר שבית המשפט החליט על אשמו של הנאשם והתביעה וההגנה טענו לעניין העונש, בית המשפט מחליט איזה עונש להטיל על הנאשם, כך למשל: מאסר, מאסר שירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס עבור המדינה, פיצוי לנפגע העבירה, צו מבחן, עבודות שירות לתועלת הציבור ועוד.

סוגי משפטים

• דיון פלילי נוסף (דנ"פ) – ניתן רק ביחס לשאלות משפטיות, ונעשה בהרכב מורחב של שלושה שופטים בבית המשפט העליון, כאשר מטרת הדיון היא לבחון הלכה שנפסקה על-ידי בית המשפט.
• משפט חוזר – ניתן אם מובאות ראיות שמעידות שלאדם נגרם עיוות דין. משפט חוזר נעשה במקרים בודדים בישראל, והוא למעשה התחלת המשפט מחדש בערכאה הדיונית. למשל: פס"ד רומן זדורוב.

ערעורים / תהליך הערעור

סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 מגדיר את פרק הזמן להגשת ערעור פלילי: התקופה להגשת הערעור היא 45 ימים מיום מתן פסק הדין, ואם ניתנה הכרעת הדין ללא נימוקים – מיום מתן הנימוקים. דהיינו, 45 ימים. עוד קובע הסעיף כי בקשת רשות ערעור תוגש גם היא בתוך 45 ימים מיום מתן פסק הדין בערעור והודעת הערעור תוגש תוך 30 ימים מיום מתן הרשות.

ערעור יכול להיות על הכרעת הדין או על גזר הדין (או על שניהם), אשר במסגרתו פונה מי מהצדדים לערכאה נוספת על מנת שתשנה את החלטת הערכאה הקודמת.

על פסק דין ישנה זכות לערער פעם אחת בערכאה גבוהה יותר. לדוגמה:

• על פסק דין שניתן בבית משפט השלום, קיים ערעור בזכות למחוזי וערעור ברשות לעליון.
• על פסק דין שניתן בבית משפט המחוזי, קיים ערעור בזכות לעליון.

יש לציין כי הכלל הוא שאין ערר בהחלטות ביניים בפלילים, אלא במקרים חריגים שקבועים בחוק. למשל: אי העברת חומר חקירה לנאשם, פסלות שופט, החלטה בבקשה לעיון בחומר חקירה וכדומה.

נוסף על כך, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות אלא במקרים חריגים אך היא תעשה כן כאשר מתגלה על פני הדברים שגיאה מהותית בהערכת הראיות ובקביעת העובדות או התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע

הגדרת ערעורים

המונח "ערעור" במילון אבן שושן מוגדר כך: "טענה נגד פסק דין, בקשה לביטולו או לשינויו".

מקורה של הזכות לערער נעוץ, בין היתר, בתפיסה כי החלטה אנושית עלולה להיות שגויה, וכמוה גם  החלטות שיפוטיות. הערעור מהווה מעין רשת בטחון ומערכת בקרה המקטינים (אף כי לא בהכרח מונעים) פגיעה בבעלי דין. מקורה המשפטי של הזכות לערער הוא בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה,  הקובע כי פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה יהא ניתן לערעור בזכות, למעט פסקי דין של בית המשפט העליון.

נימוקים לערעור

רשות ערעור יכולה להינתן במקרים הבאים (רשימה לא סגורה):

• כאשר לא ניתנה התייחסות לטענות שהעלה המבקש, ומתעורר חשש לאי צדק ממשי העולה כדי עיוות דין.
• כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין.
• פער חריג בענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור עשוי להוות בנסיבות מסוימות עילה עצמאית למתן רשות ערעור.

שאלות נפוצות

מה ההבדל בין הליך פלילי לאזרחי?

תשובה: קיימים שני מסלולים משפטיים – ההליך הפלילי והאזרחי. ההליך האזרחי נוגע ליחסים שבין אדם לחברו או בין גופים כדוגמות חברות ומוסדות. התחומים הבולטים בהליך האזרחי הם: דיני חוזים, משפחה, נזיקין, קניין, פשיטת רגל, פירוק חברות ועוד. מנגד, ההליך הפלילי עוסק בתחומים כגון עבירות פליליות המעגנות בתוכן עבירות רכוש, סמים, אלימות, גניבה, התפרצות ועוד.

ניתן למנות הבדלים נוספים ועיקריים. למשל:

האם אוכל לייצג את עצמי בהליך פלילי?

תשובה: לכל אדם עומדת הזכות לבקש מבית המשפט לא להיות מיוצג על ידי סניגור פרטי או ציבורי ולסנגר על עצמו. אולם, ייצוג עצמי כלל אינו מומלץ וזאת בשל העובדה כי האדם מן היישוב אינו בקיא דיו בדינים הרלוונטיים. כמו כן, יש חשש שיגרם לאותו אדם עיוות דין. יתרה מכך, התוצאה של ייצוג עצמי באיכות נמוכה עלולה להיות עונש מאסר